בפרק ה ישעיהו מושל לעם את משל הכרם ונותן להם את פתרונו: ידידו של הנביא השקיע כל שאפשר בכרמו, אך הכרם אכזב אותו ולכן החליט הידיד לזנוח את כרמו ולהשאירו פרוץ למאכל ולמרמס החיות, כך אלוהים השקיע רבות בניסיון התיקון של עם ישראל, התאכזב מעמו, ויביא עליהם רעה גדולה – גלות וחורבן. וכל החוטאים שעשקו את אחיהם, שהתהוללו ושפקפקו בה' ובמצוותיו יישאו את עונשם.
במהלך נשים לב הן למסר הכבד של האכזבה שמעביר ישעיהו בפרק הן לאמצעים הצורניים שבהם הוא מעצב אותו כדי לתפוס את תשומת לבם של שומעיו.
נלמד את משל הכרם ופתרונו, נתנסה במשפט בין הידיד לכרם ונדון בכוחה של תוכחה שנאמרת כמשל.
פסוקים א-זנכיר את שלוש קבוצות החוטאים שאותן מזהיר ישעיהו ונדון בחשיבות ידיעת הטוב והרע.
פסוקים ח-כגנלמד על האסון הקרב ובא על יהודה ועל בדידותו של הנביא הנושא אתו את הידיעה על האסון בשיאם של ימי הוללות.
פסוקים כד-למאמר אודות הרעיונות המרכזיים העולים מתוך משל הכרם: אכזבת האל מעמו וקריאה לתשובה.
פרק הנלמד את משל הכרם ופתרונו, נתנסה במשפט בין הידיד לכרם ונדון בכוחה של תוכחה שנאמרת כמשל.
פסוקים א-זנכיר את שלוש קבוצות החוטאים שאותן מזהיר ישעיהו ונדון בחשיבות ידיעת הטוב והרע.
פסוקים ח-כגנלמד על האסון הקרב ובא על יהודה ועל בדידותו של הנביא הנושא אתו את הידיעה על האסון בשיאם של ימי הוללות.
פסוקים כד-למאמר אודות הרעיונות המרכזיים העולים מתוך משל הכרם: אכזבת האל מעמו וקריאה לתשובה.
פרק ה
Lukasz Szwaj / Shutterstock.com
בֵּין טֹוב וּבֵין רַע שֶׁלְּךָ הוּא.
כָּךְ בִּתְחִלָּה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶה:
"וְעַתָּה לְכָה… וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, י).
וְכֵוָן שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה מָה כָּתוּב שָׁם?
"לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב, ז).
אָמַר מֹשֶה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּשֶׁהֵם חוֹטְאִים – שֶׁלִּי, וּכְשֶׁהֵם זַכָּאִים – שֶׁלְּךָ?
בֵּין חוֹטְאִים וּבֵין זַכָּאִים שֶׁלְּךָ הֵם –
"וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ".
(מבוסס על מדרש ילקוט שמעוני, שמות, רמז שצא)
Cherstva / Shutterstock.com
אמר ריש לקיש: "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ" (פס' ח) – הגעתם חורבן ראשון לחורבן שני, מה חורבן ראשון "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (ירמיהו כו), אף חורבן שֵׁנִי "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ".
עַד אֶפֶס מָקוֹם (שם). מי גרם למקום ליחרב? על שלא הניחו מקום שלא עבדו עבודה זרה.
בתחלה היו עובדין אותו במטמוניות (…) וכיון שלא מיחו בידם חזרו להיות עושין אחר הדלת (…) וכיון שלא מיחו בידם חזרו להיות עושין על הגגות (…) וכיון שלא מיחו בידם, חזרו להיות עושין בשדות (…) על כל תלם ותלם היו מעמידין צֶלֶם.
איכה רבה (פתיחתא כב)
התוכחה של ישעיהו, שבדרך כלל מופנית כלפי התנהגותו המוסרית הלקויה של העם ומנהיגיו, נדרשת על ידי החכמים לעניין עבודה זרה. אך למעשה ניתן לראות כאן תהליך המוכר לנו מכל סוגי החטאים: אם בהתחלה עוד קיימת הבושה, והמעשים הפסולים נעשים "במטמוניות", בסתר, הרי עם חלוף הזמן, ומשלא נשמע קול מחאה, הפשע הסמוי הופך לגלוי והחטא נעשה לנורמה
מתוך: גילה וכמן באתר 929
אנדרטה לזכרו של השומר אלכסנדר זייד בבית שערים צילום: נתן אלפרט, לע"מ
רבים מכירים את מזמור קכא בתהלים: "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי", ואת ההמשך: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל".
בפרק שלנו הביטוי "לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן" מתהפך ומתאר דווקא את האויב – הצבא האשורי. אלוהי ישראל הטיל עליו את המשימה להעניש את יהודה. זהו צבא שתמיד מוכן לפעולה: "אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ", כליו ערוכים למלחמה: "חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת". בזכות אותה יעילות ואכזריות, הצליח לכבוש אימפריה שלמה.
Sabelskaya / Shutterstock.com
איזהו גיבור? אדם אמיץ שיוצא אל הקרב או זה "הכובש את יצרו"? ואולי דווקא זה "שעושה שונאו אוהבו"? מהפרק עולה כי גיבורי החברה באותם הימים היו שותי היין ומכיני הקוקטילים.
ביקורת זו של הנביא עשויה להישמע מודרנית מאוד, והוא מפנה אותה כלפי התרבות המתפתחת במרכזים העירוניים ההומים – האנשים המשכילים ומרובֵּי התארים מאבדים את מדרג הערכים הנכון ואת דרך הישר.
השיר בארץ להד"ם, שיצא ב-1972, מבטא רצון להגיע לארץ דמיונית (להד"ם – ראשי תיבות של "לא היו דברים מעולם"), ואולי עוסק בשבר בעקבות חלומות שלא התגשמו עבור הכותבת בארץ ישראל.
נעמי שמר לא הרבתה להסביר את צפונות שיריה. על פי אברהם זיגמן, חוקר שירתה של נעמי שמר, השורה השנייה בבית הראשון לקוחה מהפרק שלנו: "וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (יב).
נוכל להתבסס על מידע זה ולהניח כי נעמי שמר לא שאפה להגיע אל ימי ישעיהו ויהודה, והדברים נאמרו בלשון היפוך האופיינית לכתיבתה. ואולי התכתבה נעמי שמר עם שירה של רחל "ואולי לא היו הדברים מעולם", והביעה שמחה על מה שיש פה, שבקלות רבה יכול היה גם לא להיות בכלל.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם.
בארץ להד"ם / נעמי שמר
בארץ להד"ם, נשמע תמיד הֵדָם
של נֵבֶל וְקַתְרוֹס וחלילים
וְחֶרֶשׁ על ידם, בארץ להד"ם
מכים תופֵּי געגועים גדולים
קח אותי עכשיו לשם, דרך לא אֵדַע
אל ארץ זו חמדתי – ארץ להד"ם
בארץ להד"ם, פורחים בכל הוֹדָם
פרחי החמנית וההדר
בארץ להד"ם, יורדים במועדם
השלג והטל והמטר
קח אותי עכשיו לשם…
בארץ להד"ם, פוסע לו אדם
ואור גדול זרוע על יומו
וכל תינוק נרדם, בארץ להד"ם
וארץ להד"ם בחלומו
קח אותי עכשיו לשם…
המשל על הכרם הופיע בשנת 1859 בספרו של יהודה לייב גורדון (יל"ג): "משלי יהודה", והוא תרגום מארמית למדרש מקהלת רבה. למשל זה גרסה שונה מעט במשלי איזופוס היווניים.
עַל כֶּרֶם בֶּן שֶׁמֶן נֶחְמָד לָעַיִן
עָבַר שׁוּעָל זוֹלֵל וַיַּרְא מִנֶּגֶד
עַל שָׂרִיגֵי הַגְּפָנִים עִנְבֵי מֶגֶד
וַתְּכַל נַפְשׁוֹ לַעֲנָבִים זָבֵי יָיִן;
אַךְ אֲהָהּ מָבוֹא לַכֶּרֶם אָיִן,
כִּי סָבִיב לוֹ גָּדֵר וּמְשׂוּכַת חֶדֶק,
אֵין פֶּתַח נִפְרָץ בּוֹ, בִּלְתִּי אִם בֶּדֶק,
שֶׁצַּר לוֹ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹר דַּרְכֵּהוּ.
אָז נוֹעַץ הֶעָרוּם וַיָּצָם יוֹמַיִם
עַד שֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו, רָזָה גֵּוֵהוּ,
אָז נִלְחַץ בַּחֹר וַיָּבֹא בַּכֶּרֶם;
שָׁם בָּאֶשְׁכֹּלוֹת שִׁלַּח הַשִּׁנַּיִם
וַיִּבְחַר הָאָדֹם הָאָדֹם בָּמוֹ
וּבְכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ הָמַם פִּרְיָמוֹ
עֲדֵי מִבְחַר הַגְּפָנִים הָיוּ חֵרֶם.
"אֲהָהּ, שׁוּעָל נִמְהָר, מַה-זֶּה עָשִׂיתָ?
עַתָּה הֵן שַׁבְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ,
וּבְשָׂרְךָ כִּי רָזָה רֻטֲפַשׁ מַנֹּעַר,
עַתָּה צַר יִהְיֶה לָךְ בֶּדֶק הַמְּשׂוּכָה,
סָגַר גַּן-עֶדְנֶךָ עָלֶיךָ כַּסֹּהַר” –
כֹּה נֶעֱצַב הוּא וַיַּרְא כִּי אֵין אֲרוּכָה
וַיָּשָׁב וַיְּעַנֶּה שֵׁנִית נַפְשֵׁהוּ
וּכְנֹאד בַּקִיטוֹר שָׁב גַּבּוֹ גַּב חֹמֶר,
וּבְעוֹר שִׁנָּיו אָז הִתְמַלֵּט, וַיֹּאמֶר
אַחֲרֵי שׂוּמוֹ אֶל הַכֶּרֶם פָּנֵיהּו;
"מַה-יָּפְיָפִיתָ, כֶּרֶם אֶרֶץ מְבֹרֶכֶת,
גַּם אִבֶּיךָ יָפִים טוֹבִים וּמְגֻדָּלִים;
אַךְ מַה חֵפֶץ בָּךָ מַה-יִּתְרוֹן וָנַחַת
אִם אֵת אֲשֵׁר תִּתֵּן תָּשׁוּב לָקַחַת
וּכְבוֹא אִישׁ בָּךָ עָרוֹם כֵּן יָשׁוּב לָלֶכֶת”.
הַכֶּרֶם הוּא הַתֵּבֵל, נַחְנּוּ הַשֻּׁעָלִים!
איור: מיכל בן חמו
ירושלים ותושביה הם הנמען של הנביא ישעיהו. הוא מבקש מאנשי ירושלים לשפוט בעצמם את הסיפור בלי דעת שהם הנמשל. אומנם הוא מרחיק את הסיפור מהם ופותח בסיפור בעל ניחוח כפרי על כרם, אך המשך הפרק (פסוקים ח-כג) כולו תוכחות וביקורת על הווי החיים הנהנתי שהתפתח בעיר. חיי הוללות של מרדף אחר יין ואי-רדיפת צדק.
משל הכרם מתאר מחזור שלם של 12 עבודות הנעשות בכרם. בלשון קצרה ובהימנעות מחזרות, מעלה הנביא תמונה שלמה של עיבוד הכרם: הכורם מנכש את הקוצים; עודר את השדה; מסקל את האבנים; בונה מהן גדר אבנים ומתקין עליה משוכת קוצים; הוא נוטע "שרק" – גפן שגון ענביה אדום כהה ויינה אדום – ומטפח בהתמדה את כרמו: הוא משקה אותו, עודר בין הגפנים, גוזם את הזְמוֹרוֹת, בונה בו מגדל שמירה וחוצב בו יקב.
פרופ' יאיר הופמן, מתוך: עולם התנ"ך – ישעיהו. הזכויות בעולם התנך שמורות לד"ר יהודה עתי.
לאחר שֶׁבָּצְרוּ את הענבים, הביאו אותם לגת שנחצבה באבן, ובלשון המקרא נקראה גם יקב – כמופיע בפרק. מעיכת הענבים נעשתה באמצעות דריכה עליהם ברגליים על משטח האבן.
שיטה זו הייתה נהוגה משום שכפות הרגלים החשופות אינן פוגעות בגרעיני הפרי (דבר שעלול להביא להתווספות חומר לוואי לא רצוי ליין).
בתקופות מאוחרות יותר נעשה שימוש במִתְקְנֵי סחיטה נוספים. עסיס הענבים היה נוזל ומתנקז לבור איסוף, שם היו שוקעים החרצנים וקליפות הענבים (הקרויות "זגים"). לאחר התסיסה הראשונית אוכסן התירוש בכדים ונשמר בהם, עד שהפך ליין.
